<h1>שו"ת הרשב"א ח"ב סימן רפ"ו</h1>
<h2>דף כד.</h2>
עוד שאלת מי שלוה מעות על כסות אשתו ואבדם בקוביא, מהו שתוכל האשה להוציא כסותה מיד המלוה בלא כלום ולומר שהבעל הוציאו מביתה שלא מדעתה. תשובה ומאן לימא לן שאין הבעל יכול למכור ולמשכן כסות אשתו ובניו שלא מדעתם, דמה ששנינו [ערכין כ"ד ע"א] אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים שלקחן לשמן, דלמא טעמא כדרבי אבא דמפרש טעמא בפרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ב ע"ב] משום דכל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו, אבל במקדישם בפירוש שמא קדשו, ואפילו כלים שכבר נתנן להם ונשתמשו בהם, דדלמא רבי אבא לאו טעמא דצבע שצבען לשמן וסנדלים שלקחן לשמן בלבד קא מפרש אלא אפילו טעמא דכסות אשתו וכסות בניו נמי קאמר דהוי משום דאין דעתו עליהם. וכן פירש שם הרב רבינו אברהם ז"ל אין דעתו על כסות אשתו ובניו וקודם שיקדיש מזכה אותם להם. ותדע לך מדקאמר כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו ולא קאמר על מה שצבע ושלקח לשמן. ועוד דאי כלים שנשתמשו בהן קנאום הם לגמרי, למה הוצרכה משנתינו לומר שאינן מוקדשין ושאינן בכלל הקדשו פשיטא. ועוד שהרי שמין אותן לאלמנה [כתובות נ"ד ע"ב] ושמא אף לגרושה דאלמא לא לחלוטין נתנן לאשה, ואפילו בגדי חול כן ואין צריך לומר בגדי רגל ושל שבת. אלא שעדיין הדבר צריך הכרע לפי שבפרק נערה שנתפתתה [שם] משמע דלית להו טעמא דרבי אבא אלא משום דקנויין הן לחלוטין לאשה ולבנים ואפילו צבע שצבע לשמן משום דאמרינן דשליחותא דידהו קא עביד לזכות להן מיד הצבע וכדמפרש רבי אבהו בפרק הגוזל [ב"ק ק"ב ע"ב], ותדע דמדאפליגו התם רב ושמואל אם שמין לאלמנה כלים שעליה אם לאו דרב אמר שמין ושמואל אמר אין שמין ואמרינן התם אמר רבא אמר רב נחמן אף על גב דתנן מתניתין כוותיה דשמואל הלכה כוותיה דרב דתנן אחד המקדיש ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן, ואי טעמא כדרבי אבא לא שייכא מתניתין בפלוגתא דרב ושמואל כלל דהתם טעמא משום דאין דעתו עליהם. והכי נמי איכא למשמע מדאמרינן בפרק קמא דבבא קמא [י"א ע"ב] אמר עולא אמר רבי אלעזר האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהן ובנותיהן אין שמין דאלמא לחלוטין הן מקנין להם כמקנה לאחרים. ומיהו בירושלמי [קדושין פ"א ה"ד] בגדים שעל בניהן ועל בנותיהן של רגל ושל שבת שמין. ומדברי הרב אלפסי ז"ל נראה שאף בעל חוב של בעל אינו גובה אותן וכדרך שאין להקדש בהן כלום אף בעל חוב אינו גובה מהם, לפי שהוא ז"ל כתב בפרק המקבל [ב"מ ס"ט ע"ב מדפיו] גבי סדורו של בעל חוב, אותה ששנינו בערכין אף על פי שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותן נותנין לו מזון שלשים יום וכו' אחד המקדיש ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ואין דרכו של הרב ז"ל לכתוב בהלכותיו אלא מה שהוא נוהג עכשו ולא כתב זה שם אלא לומר שאף בבעל חוב כן. ומכל מקום נראה שלא הקנה לאשתו אלא אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל ומיפק לא אקני ליה [כתובות נ"ד ע"א]. וכל שכן בנדון שלפנינו דמאן לימא לן דלא אפקיה מדעתה למשכוניה משום רוח ביתא. ועוד דשפיר קאמרת דאף בזה יש משום תקנת השוק, דאפילו במשכנתא דגזלן עשו תקנת השוק [ב"ק קט"ו ע"א] וכל שכן בבעל בכסות אשתו.
